וְיֵהוּא יָצָא אֶל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲשָׁלוֹם מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחו – ׳ויאמר לו׳, כוונתו ׳ויאמרו לו׳; וכן אמר במסורת: ״סבירא ויאמרו״.
1 משמעות ׳מדוע בא המשוגע הזה אליך׳ – בכל זמן ובכל עת ומקום, התנהגות הפרושים המתנזרים
2 מנוגדת להתנהגות המשתוקקים לשקוע באהבת העולם הזה והתענוגות הגופניים, כיוון שהפרושים אינם אוכלים, שותים ומשוחחים עם אנשי העולם הזה ואינם דומים להם במלבוש ולא באכילה. בדרך כלל הם [מתגוררים] במקומות המיועדים להתבודדות במקומות עזובים,
3 במדבריות ובמקומות שוממים. את המעשים האלה הם עושים ברצון, מתוך בחירה, אהבה והתמסרות למצוות ה׳,
4 במטרה לרפא את תכונות
5 נפשותיהם ולהחזירן מן הצדדים הקיצוניים והמנוגדים לדרך האמצעית,
6 בהתאם לצורך שהם מוצאים בכך, כדי שתזדככנה נפשותיהם ותאֵרנה רוחותיהם, והם יתענגו על האחדוּת,
7 יתחברו עִמה ויתמסרו אליה באמצעות אהבתם – היא הציר שסביבו סובבת דרכם והיא תכלית מטרותיהם. על כל פנים, לעִתים הם דומים למשוגעים או למשתטים ולבעלי המלנכוליא,
8 העושים מעשים אלה בגלל מחלות ובגלל התגברות לחויות רעות וקיטוֹרים שרופים שחורים ואין הם מרגישים מה הם עושים, אולם כאבם ניכר והשתנוּת גופותיהם ורוחותיהם גלויה. אבל ההמונים אינם חשים בהבדל שבין שני הדברים ואין הם יודעים את שני התארים לאשורם,
9 ולכן הם חושבים שהם [דבר] אחד, וקוראים לקדושים
10 ולפרושים ׳משוגעים׳, משום שהם מתנהגים בניגוד לדרכם הארצית והחומרית.
11 לפעמים הם [ההמונים] הופכים את הדבר, וסוברים שהשוטים והמשוגעים והמעורערים בטבעם, בשל חסרון מזגם או בשל מקרה שאירע להם, הם צדיקים והם מתברכים בהם ומכבדים אותם. זאת משום ששמעו שהתנהגות זו דומה להתנהגות הקדושים והנביאים, הפרושים ועובדי השם, ואין הם מבחינים בין שני האופנים ומחזיקים באמונותיהם על פי מטרותיהם. לכן אמרו: ׳מדוע בא המשוגע הזה אליך׳. והלוואי והייתי יודע מי הוא המשוגע באמת: זה שכינו אותו כך, או הם, אשר סבורים שאדם [מסוים] הוא מעורער, משוגע. אחר כך, כאשר שמעו את מה שאמר [הנער הנביא], קמו מייד
12 ועשו את מה שאמר המשוגע הזה לפי דעתם וסיכנו את עצמם עם המלך, שהרי יתכן שהדבר איננו נכון,
13 ואז המלך הקיים יגרום להם רעה כפי מה שהם ראויים לה על שמרדו נגדו. [והנה] התברר [למפרע] שהם באמת המשוגעים, ״שמים חשך לאור ואור לחשך שמים מר למתוק ומתוק למר״
(ישעיהו ה,כ).
14 ראינו שכאשר אמר [הנער] ליהוא, ״דבר לי אליך השר״, קיבל ממנו, קם ממקומו ונכנס אתו לבית. ולמדנו מכך שלבני הנביאים יש מקום חשוב לפני השרים. ויש אומרים, שמשמעות ׳ויאמר לו השלום׳ היא, שהוא אמר ׳ויאמר׳, ולא אמר ׳ויאמרו׳, דבר המורה על כך שאחד מהם, והוא הנכבד שבהם, היה מי ששאל, והוא [יהוא] ענה לו.
15
אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחו – כלומר, אתם יודעים מה הוא מדבר, כשהוא רומז בכך לנבואות על ההבטחה והאיום.16
1. ראב״ש מתמודד עם העובדה שנושא הפועל ׳ויאמר׳ אינו נזכר בפסוק. לדעתו (בעקבות תנחום), לפנינו תופעה שהכתוב בלשון יחיד, אך הכוונה לרבים, ובניסוח אבן ג׳נאח (תרפ״ט, עמ׳ שלג, שו׳ 20): ״מה שנאמר בלשון יחיד והחפץ בו לשון רבים״. כלומר, נושא הפועל ׳ויאמר׳ הוא ׳עבדי אדניו׳ הנזכרים קודם לכן. יושם לב, שראב״ש אינו מציין את תנחום כמקור הביאור אלא את ה׳מסורת׳. גם התרגום הארמי ביאר באופן דומה: ״ויהוא נפק לות עבדי רבוניה וַאֲמַרוּ ליה״ (אם כי מצויה גם הגרסה ׳ואמר׳, שפרבר 1959, עמ׳ 291). אולם לא כל הפרשנים הלכו בדרך זו. רד״ק על אתר סבר שהשואל היה ׳הגדול שבהם׳, ואילו רלב״ג כתב כי ׳אחד מהשרים אשר שם׳ שאל את יהוא למטרת הפגישה עם הנער הנביא.
2. במקור הערבי ׳אלמנקטעין׳. אחת מהוראות הפועל ׳אנקטע׳ היא ׳התמסר ל־׳, ובייחוד התמסרות לעבודת האל וללימוד התורה (בלאו תשס״ו, עמ׳ 554), ומכאן גם ההוראה ׳התבודד, התנזר׳.
3. במקור הערבי ׳אלמואצ׳ע אלמנקטעה׳, שאפשר לתרגמו ׳מקומות מבודדים׳, אך גם ׳עזובים׳ (בלאו תשס״ו, עמ׳ 557). כיוון שראב״ש נקט קודם לכן את המלה הערבית ׳כ׳לואת׳, שעניינה ׳מקומות נועדו להתבודדות של פרושים ונזירים׳, העדפתי לתרגם עתה ׳מקומות עזובים׳.
4. במקור הערבי ׳סלוך ריאצ׳את׳. לשורש ׳רוץ׳ ׳ יש בערבית משמעויות רבות וביניהן (בעיקר בבניין 8) ׳התמסרות, או הכשרה לעיסוק במצוות ה׳ ״ (בלאו תשס״ו, עמ׳ 266).
5. במקור הערבי ׳אכ׳לאק׳, שאפשר לתרגמו גם ׳מידות׳.
6. במקור הערבי ׳אלאעתדאל׳, דהיינו הדרך האמצעית, הממוצעת והמאוזנת. על עניין זה כרפואת הנפש ראו בהרחבה בהקדמת הרמב״ם למסכת ׳אבות׳ (קאפח תשכ״ה, הפרק הרביעי, עמ׳ שעט–שפז, ובמיוחד דבריו בעמ׳ שפב): ״אבל מה שעשו מקצת אנשים מן החסידים במקצת הזמנים, אשר נטו כלפי הצד האחד, כגון הצום ונדוד שינה בלילה, הזנחת אכילת בשר ושתית היין, והרחקת הנשים ולבישת הצמר והשק, ומגורי ההרים וההתבודדות במדברות, לא עשו שום דבר מזה אלא על דרך הריפוי״ וכו׳.
7. מציאות האל ואחדותו.
8. המלנכוליה היא מצב של חרדה ודיכאון, שלדעת הרופאים בימי הביניים מקורם בהתגברות המרה השחורה. בספרו ׳פרקי משה׳ מתייחס הרמב״ם למלנכוליה ומגדירה כ׳חרדה ופחד׳: ״לא ימנע אחד מבעלי מלאנכוניה מהיותו חרד מדבר בלתי מחריד, או לדמיון בדבר בלתי מחריד״ (מונטנר תשכ״א, עמ׳ 73, סעיף 15); ושם (סע׳ 16): ״פירוש מלת ׳מלנקוניאה׳ בלשון יון ׳ההתפחדות׳. ואמר המעתיק, שלשון זה הוא ענין ׳החרדה׳ והפחד״. על דרכי הטיפול במלנכוליה ראו מונטנר תשי״ז, עמ׳ 58–63 (׳הנהגת בריאות הנפש׳). לעומת זאת, ב׳פרקי משה׳ מציע הרמב״ם – שלא כדרכו – תרופה סגולית כאמצעי טיפול במלנכוליה: ״אפרוחי הנץ ועוף הנקרא אל צאקור הם ערבים בנגעים, מרחיבים הנפש, ויש להם סגולה להועיל ממלאנקוניה וזולתה מהמפסידים השכל״ (מונטנר תשכ״א, עמ׳ 275, סעיף 49); השוו שמש תשע״ג, עמ׳ 529–532.
9. ר״ל, המון העם אינו מבדיל בין הפָּרוש המבקש לזכך מידותיו ונפשו לבין המשוגע החולה, לפי ששניהם לובשים אותו מלבוש ועושים אותם מעשים משונים.
10. במקור הערבי ׳אלאוליא׳ (רבים של ׳ולי׳), שהם קדושים, ידידי ה׳.
11. לדעת ראב״ש (בעקבות תנחום), זיהוי הנביאים עם המשוגעים נובע מחוסר יכולתם של ההמונים להבחין ביניהם, משום שפעולותיהם נראות דומות. לעומתו, רד״ק על אתר מייחס את אי־ההבחנה הזה לרוע לב: ״היו קורין לנביא ׳משוגע׳, לפי שפעמים בעת הנבואה היה עניינם כמו המשוגע ושיצא מדעתו, כמו שאמר: ׳ויפשט גם הוא (את) בגדיו׳
(שמואל א יט,כד), לפי שיש להם ביטול הרגשות והכוחות הנפשיות. ובני ישראל הרעים, שהיה דעתם ולבם אחרי הבעל, היו קוראים לנביא ה׳ ׳משוגע׳, דרך בזיון״.
12. הרב קאפח קרא במקור הערבי ׳אלברייה׳, אולם לפי ההקשר נראה שיש לקרוא ׳אלבדייה׳, העולה בקנה אחד עם גרסת תנחום: ׳אלבדיה׳.
13. כלומר, אף שלדעת עבדי יהוא הנער שדיבר אתו בחדרי חדרים היה משוגע ולא נביא אמת, ואף שלא היו יכולים להיות בטוחים בנכונות דבריו, סיכנו עצמם יחד עם יהוא במרד נגד המלך המכהן והמליכו את המלך החדש.
14. עד כאן העתיק ראב״ש את ביאור תנחום (וראו עוד במבוא), ומכאן ואילך הוא מוסיף מדיליה.
15. ראב״ש דוחה את ביאור תנחום (״כוונתו, ׳ויאמרו לו׳ ״), שלפיו נקט הכתוב אומנם לשון יחיד, אך למעשה כוונתו שכל עבדי יהוא שהיו נוכחים באותו מעמד שאלוהו אותה שאלה, ומעדיף את ביאור רד״ק (״הגדול שבהם שאל ממנו״), הקרוב יותר לפשוטו של מקרא. ביאור תנחום מבוסס על שיטת ר׳ יונה אבן ג׳נאח (לעיל, הערה 58).
16. כלומר, יהוא ניסה לדחות את שאלת אנשיו ביחס לתוכן שיחתו עם הנער הנביא, ברָמזו לכך שהיא לא חרגה מן הנבואות המקובלות שנהגו הנביאים להשמיע, דהיינו הבטחת שכר טוב להולכים בדרך ה׳, והשמעת אזהרות ואיומים לממרים את פיו. אולם אנשי יהוא הבינו שהשיחה היתה חריגה (׳ויאמרו שקר׳) ודרשו ממנו במפגיע לחשוף בפניהם את תוכנה האמיתי (׳הגד נא לנו׳). השוו רלב״ג על אתר: ״ ׳ויאמר לו השלום׳ – שכבר אמר לו זה אחד מהשרים אשר שם, וחקר עמו אם הדבר שדבר אליו הוא שלום או הפך, כי רגילים היו הנביאים ליעד רע לישראל״.